בענין יאוש

(The following is a chiddush I wrote "בימי חורפי" that I am using as a test post)
בס"ד


א] רש"י ב"מ-כא. "מצא פירות מפוזרין - נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן" בס' מחנה אפרים (זכיה ומתנה ס"ז) מדייק מזה רש"י סבר שיאוש קונה מדין הפקר.

ב] ובס' אמת ליעקב כאן הק' שלעיל יב. בסוגיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר (לענין אי מהני קנין חצר בכה"ג) פ' רש"י ד"ה זרק-והפקירו לכל הקודם ובתוס' שם ד"ה ויצא כתב דל"ג ואפקריה דכיון שמביא ראיה ממתנה צ"ל באופן דומה למתנה שיש בו דעת אחרת מקנה ובהפקר אין דעת אחרת מקנה ע"ש.
וע"כ צריך לפרש בדעת רש"י שהפקר הוא ג"כ ענין הקנאה רק לא לאיש פרטי אלא לכל העולם כולו, וא"כ א"א לפרש יאוש מטעם הפקר שהרי אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו (וכדחזינן בסוגיא דצנועין ב"ק סט.)?
וכן יש לצרף לכאן קושית תוס' ב"ק סו. ד"ה כיון-וז"ל "מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר וכו." ע"ש
ג] ובאמת ליעקב שם כתב לתרץ בזה"ל: "והנה מצינו בתורה ב' מיני הפקר א-שביעית. ב-מתנת עניים והא' מיוחד שהוא יאוש עכ"ל" ולא פירש כוונתו בזה.

ומה שנלע"ד בזה שהנה מצינו ב' פעמים בתורה מושג כמו הפקר א. מתנת עניים- ויקרא יט י "..לעני ולגר תעזוב אתם וכו'." וכשמו כן הוא מתנה לכל עניים וזה דומה להפקר במובן הפשוט שהוא הקנאה לכל העולם.

ב. ושמיטה-שמות כג,יא "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" ולפני שאפרש זה אקדים מה ששמעתי פעם בשיעור מאת הג' ר' אשר וייס (מחב"ס מנחת אשר) שכל בעלות הוא כעין קשר בין הבעל להחפץ והקשר בא ע"י ב' דברים א. רצון (לקיים הבעלות) ב. שליטה ורשות, וכשתנאים האלו חסר יפסיד בעלותו. והנה בשמיטה התורה הוציא את הקרקע מתחת רשותו ושליטתו שאסור לו לנהוג שום ענין של בעלות, לא לחרוש,ולא לזרוע, ולא למכור פירותיה וכו. וממילא כיון שאין לו בעלות מותר לכל העולם לקחת פירותיה כהפקר. וזה ג"כ לשון הפסוק והשביעית תשמטנה ונטשתה-וכל' רש"י-"תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש " וכיון שלא יכול לנהוג בעלות ממילא יהיה הפקר "ואכלו אביוני עמך" ולזה כיוון רש"י בל' יאוש והפקר כאן בב"מ (כשקשר הבעלות נכרת ברצון זה נקרא הפקר, כשזה נכרת בלי רצונו זה יאוש), וכן נראה דעת הקצות החושן שסב,א וז"ל "ואפי' לדעת רש"י דס"ל מטעם הפקר מכל מקום אינו הפקר מדעת, אלא יאוש הוי סילוק רשותו ונקנה כמו הפקר אבל אין בו משום הפקר מדעת"

ד] ויש ליישב בזה קושית תוס' ב"ק סו. "דמ"ש באיסורא אתא לידיה.." אבל לפמ"ש מיושב שכיון שיש מישהו אחראי להחזיר החפץ להבעלים, א"א לומר שהחפץ כבר יצא מרשות הבעלים שיהיה יאוש והפקר (וזה דומה ליאוש ברשות שכתב הרמב"ן במלחמות שלא מהני כידוע) ולפיכך כל שבאיסורא אתא לידו חייב להחזיר.

ה] ובזה כתב ליישב למה ברש"י כתוב יאוש על פירות מפוזרין הא בגמ' מבואר שטעם ההיתר בפירות הוא משום דבמכנשתא דבי דרי עסקינן שיש אבידה מדעת והפקר ולא מטעם יאוש? אבל לפמש"כ מיושב שא"א לפרש שמכנשתא דבי דרי הוא מטעם הקנאה לכל אדם וכמובן הפשוט של הפקר שהרי כמו שהוא לא יטריח בשביל זה כך כל העולם לא יטריח בשביל זה ורק משום שסילוק רשותו מהפירות הוה יאוש ויהיה הפקר.

ו] ובאופן זה יש ליישב ל' רש"י לקמן כא: ד"ה עם נפילתה נמאסת – "הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא, דמכי נפלה לא חשיבא עליה, ומפקר לה" ומה שייך לשון יאוש בהפקר וכן לקמן רש"י כז. ד"ה אפקורי מפקר להו – "למי שטרח בו, ולא אתא קרא לרבויינהו, דאין לו תובעין הוא" ומה שייך אין לו תובעין שהוא ל' יאוש כמובן, להפקר ושניהם יש ליישב לפי מ"ש, שכמו שהוא לא רוצה בזה ג"כ כל העולם לא יטריח בשביל זה ורק משום יאוש שהוא סילוק מרשותו מותרים.

ז] (ואפשר יש ליישב ג"כ מה שהיה ק' לי בסוגיא דגללים שלכאורה מה היה הה"א באם יש בה שוה פרוטה פשיטא שחייב להחזיר ואם אין בה שוה פרוטה למה באמת צריך להחזיר הא ממעטינן זה לקמן מהשבה וכמו שהק' תוס' לענין גיזת זנבו, ולפמ"ש אפשר יש ליישב דבאמת אנו מדברים בגללים ששוה פרוטה והחידוש הוא שאף שע"פ רוב הבעל עצמו לא יטריח בשביל זה אפ"ה מהריבוי למדנו שחייב להחזיר (כיון שעכ"פ שוה פרוטה) ובמסקנא מחדש שזה כבר בגדר של הפקר מטעם יאוש וכדפרש').