על המונח 'ממש' בפירושי רש"י

על המונח 'ממש' בפירושי רש"י

ישעיהו לוי

בגל' 36 , עמ' 6 נדרש שי עקביא ווזנר אל רש"י לשמות ז, ד, אשר על
הכתוב "ונתתי את ידי במצרים" מעיר: "'את ידי' - יד ממש להכות בהם".
שי עקביא דוחה מיד - ובצדק - כל מחשבה לייחס לפירוש מגמת האנשה
(אנתרופומורפיזם), והוא מסיק שלא בא רש"י אלא להבחין בין לשון
מושאל שנשאר מושאל, ובין השאלה שבעקבות ההרגל כבר נחלטה
לשואל והפכה לו נרדף. רש"י מלמדנו - כך שי עקביא - שעל אף ש"יד"
מושאלת ל'מכה', היא עדיין אינה נרדפת ל'מכה', והיד נותרה איפוא "יד
ממש". לשי עקביא כבר קדם, לפחות בגרעין הרעיון, יצחק ברוך רוזנבלום
בגל' 24 , עמ' 5.

אולם רחוק כמדומה שרש"י יידחק למה ששי עקביא כינה "דקויות אלו",
להבדיל את "המשמעות המטאפורית" (השאלה) מן "המשמעות המילונית"
(נרדף; המנוחים שבמרכאות הם של שי עקביא), בעוד לשון המקרא נראה מתוקן
בין כה וכה. לעניות דעתי רש"י נזקק ב-ז, ד, לקושי העולה שם משיטתו
במקום אחר. והוא, שלהלן יד, לא, וכפי שהביאו י"ב וש"ע ברשימותיהם,
על הכתוב, "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים", פירש
רש"י: "את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא, והרבה
לשונות נופלין על לשון 'יד' וכולן לשון יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון
אחר ענין הדבור". יצחק ברוך הבין נכונה שתכלית התיקון היא להשלים את
המשפט בתיבה חסרה, נסמכת ל"יד", שהמקרא קיצר ודילגה. אותה תיבה
תימָצא רק מתוך ההקשר - "אחר ענין הדבור". כך, "היד הגדלה אשר עשה
ה' במצרים" היא גבורת היד הגדולה, שהרי הגבורה היא שראו ישראל והיא
שנעשתה במצרים לעיניהם. או בדוגמא שלא מן המקרא: אדריכל כי יעמוד
לצד מבנה חדש, ויאמר בהצביעו עליו, "זה ידי", יובן שכוונתו, "זה הבנין
מעשה ידי". אלא שב-ז, ד, מבשר הקב"ה למשה קודם המעשה, "ונתתי
את ידי במצרים", ועדיין לא נחתה עליהם שום מכה. אילו ביקשנו גם כאן
נסמך נסתר שישמש מושא לפועל "נתתי", יכולנו רק לקוות שהרמז הוא
לגבורת ידי או מכת ידי או שאר לשונות שהוראתן רעה למצרים, אבל מתוך
ההקשר המצומצם - "אחר ענין הדבור" - אין הכרע נגד הוראה הפוכה,
טובה למצרים, כגון מתנת ידי, וכמו "יין מלכות רב כיד המלך" (אסתר א, ז),
אשר משמעו "אחר ענין הדבור" - כמתת יד המלך. לא ניתן איפוא לראות
ב"ונתתי את ידי" ניב המתפרש מתוך הקשרו.

לפיכך כותב רש"י שזאת הפעם "ידי" אמנם איננה "לשון יד ממש", כי אם
"יד ממש" כמשמעה. אל לנו לבקש נסמך ל"ידי", כי לא איזה מושא עלום,
אלא היד בעצמה היא שתינתן במצרים. "'ונתתי את ידי' - ידי ממש להכות
בהם", שכן מכת בשר ודם, המשמשת כאן משל ודימוי למכה מן השמים,
הינה מתן כוחני של היד בגוף הזולת. וגם היום אם יפנה ילד אל המלמד
בתואנה שפלוני חבירו לכיתה "שם בי (או בעגה העכשוית - 'עלי') יד", יובן
בבירור שהילד הוכה.

מיותר להגדיש שוב ש"יד ממש" עליה מדבר רש"י שייכת לַמשל, וכדרך
המקרא לשבר את האוזן בתוארים לקוחים מן ההווי האנושי, ולא אל
הנמשל.

(א' מגליוני דאצה)